היא אילצה אותי להכין לה את היצירה שהיא רוצה. הוא מכריח אותי להפסיק לדבר בטלפון כשהוא בסלון. הם כל הזמן רצים ומשתוללים, למה הם לא מסוגלים פעם אחת פשוט לשחק משחקים שקטים בצורה נעימה?
אלו ממש מקצת המשפטים שחוזרים אצלי בקליניקה על ידי הורים שחשים שחוקים ומתוסכלים. התחושה שזה אף פעם לא משתנה ואף פעם לא נגמר היא תחושה מעייפת ומייאשת.
לפני שאני מציעה להורים אפשרויות לפתרון ומלמדת אותם לנהל את הסיטואציות בצורה מווסתת שמאפשרת שינוי, חשובה לי התפישה וההבנה של אותה סיטואציה. אופן התיאור של הסיטואציה מלמד הרבה מאוד על התפישה ההורית.
כשאני חווה שהילד שלי מאלץ אותי או מכריח אותי, אני תופשת את עצמי כלא מסוגלת ומבחינתי הילד מנהל את החיים שלי ואין לי ברירה. אין לי מסוגלות פנימית להנהיג ולהוביל ואני בטוחה שבגלל שיש לו קשיים אז אין לי ברירה אלא להכיל מצד אחד ולהיות אסירה מצד שני (כי אין לי בחירה חופשית, מכריחים אותי ומאלצים אותי).
בואו קודם כל נשנה את ההסתכלות. אף ילד לא מכריח או מאלץ אף אחד. הילד שלכם לא יכול להכריח אתכם, הוא יכל לדרוש, להתפרץ, להביע את התסכול שלו על ידי צעקות/השלכת חפצים/אלימות אבל הבחירה האם להענות לבקשתו תמיד נמצאת בידיים שלכם. כשאתם תופשים אותו כמאלץ, אתם מסירים מעצמכם את האחריות של ניהול הסיטואציה.
כשיש לכם בבית ילדה שכל הזמן רצה ומשחקת ומשתוללת, היא למעשה מבטאת את הצורך הנוירולוגי של הגוף שלה בתנועה ובחוסרים אחרים שמתמלאים דרך התנועתיות הזו. יכל להיות שיש מחסור בדופמין (הורמון), ודרך ההשתוללות היא מייצרת עונג שמעלה את הורמון הדופמין בגוף וכך היא למעשה מטפלת בעצמה. יכל להיות שהיא היפראקטיבית ויש לה המון המון אנרגיה בגוף שזקוקה לפירוק והתנועתיות הזו עוזרת לה לפרק את זה.
חשוב להבין שההתרוצצות שלה אינה נובעת מבעיית התנהגות, היא נובעת מצורך פיזיולוגי אמיתי שאינו בשליטתה. האם זה אומר שאני צריכה להרשות הכל כולל הרס הבית? לא.
לכל הסיטואציות שהצגתי יש פתרונות ויש דרכים בהן ניתן לייצר שינוי שגם יאפשר לילדים לבטא את התסכול או הצורך שלהם מבלי לגרום לנזק עבורכם רגשית ועבור סביבתכם הפיזית. אבל תמיד לפני שאתם רצים לקבל פתרונות, תעצרו רגע ותבינו על מה זה יושב. זה הבסיס לכל שינוי.
Comments